להיות דולה

הנייד פתוח וצמוד תמיד. לא מתרחקת מאיזור המרכז אם יש יולדת שמתקרבת לתאריך המשוער. קופצת מכל צלצול, התרמיל הגדול מוכן. בגדי-עבודה נקיים מקופלים על הכסא. הכל מוכן ליציאה מהירה לחדר-הלידה. מניסיון - כאשר היולדת בדרך עם צירים, או שכבר הוכנסה לחדר-הלידה, כל רגע בלי הדולה שלה נראה כמו נצח. היולדות שלנו סומכות עלינו ורוצות אותנו לידן - זה נותן ביטחון, כוח, ורוגע. אז אני מתארגנת ויוצאת כמה שיותר מהר. שהיא לא תחכה לי הרבה, שלא תילחץ, שאגיע אליה להיות איתה.

הדרך לחדר-הלידה מלאה באדרנלין והתרגשות. כבר יש לי היכרות עם הזוג, לפעמים ההיכרות מאד עמוקה - מהרבה שיחות שחלקן שיחות-נפש, פגישות ממושכות, ליווי בלידות קודמות ששם אני כבר מכירה גם את המשפחה המורחבת.. בגלל שכל לידה היא מסע שונה לגמרי, גם עם אותה יולדת - הרי שאנחנו לא יודעות איזו לידה מחכה לנו: קצרה, ארוכה, בינונית, קשה, קלה, חלקה, לפי התכנית או אם שינויים - קלים או ממש הפוכים למה שתיכננו - איזו מיילדת תהיה איתנו - הכל מיסתורין והפתעות.

בדרך אני מתרגשת, כי הכניסה לחדר-לידה היא עבורי כניסה לעולם קסום של יצירה. מקום בו באות נשמות חדשות לעולם. מקום של ניסים ונפלאות, מקום בו האשה היולדת היא מרכז הכל - היא התמצית והיא הפלא. זה המקום בו אשה, בת-אנוש - מוציאה מגופה בן-אנוש חדש. קטנטן, בוקע לאט ובהדרגה. תלתל קטן במעמקי הנרתיק. והנה עיגול עם עוד קווצות שיער רטובות (ולפעמים בלי שיער...) והנה העיגול גדל והולך - מצח, אוזן, אף והנה הראש בחוץ. לא משנה שהייתי במאות לידות. לא חשוב שזה לא תינוק מהמשפחה הקרובה שלי, לא אכפת איפה זה ומי ההורים שלו - כל פעם מחדש אני נפעמת מהחיים החדשים המגיחים מגוף של אשה.

והרגעים האלו שווים את הכוננות, והלחץ, והעבודה הפיזית הקשה (כן, דולה יכולה לעבוד קשה מאד גם עשרים שעות וגם יותר אם יש צורך, לעסות, לעשות רפלקסולוגיה, להיכנס איתך למקלחת, לרקוד איתך את הלידה, לתרגל את גופך אם את עם אפידורל ועוד כהנה וכהנה טיפולים מכל הסוגים) למרות שלפעמים יש רגעים שצריך לקחת משקה-אנרגיה ולהתיישב קצת בחוץ לכמה דקות להתאושש, ולפעמים הדרך ארוכה ולפעמים מתסכלת - אבל תמיד תמיד - הרגעים האלה שווים ממש הכל. אני מאושרת על הזכות שניתנה לי להיות ברגעים המופלאים הללו של הבריאה.